הנבטים (בפי עצמם: נבטו; מילולית: "חופרי בורות מים") היו שבטים שמקורם ב
חצי האי ערב; הנבטים הופיעו באזור ארץ ישראל כבר בסוף התקופה הפרסית ותחילת ההלניסטית (מאה 4 לפנה"ס). הנבטים החלו מעבירים סחורות דרך ה
מדבר ל
שיווק ב
יוון העתיקה ואחר כך ב
רומא. בעיקר סחרו ב
מור ו
לבונה (שהובאו מאזור
תימן ו
סומליה), וכמו כן בסוגי בשמים נוספים,
תבלינים,
מלח, בדים יקרים, ואף
אספלט (ששימש לאטימת
ספינות). ייחודם וכוחם של הנבטים היה בכך שידעו את סוד ההישרדות ומציאת המים במדבר והיו היחידים שמסוגלים לחצות אותו בשיירות של מאות
גמלים. במהלך הזמן נקבע מסלול
דרך הבשמים בו הוקמו תחנות מעבר כל 30 - 40 ק"מ לאורך המסלול ונחפרו בורות
מים לאגירת
מי נגר. סחורותיהם הגיעו לנמל
עזה, משם יצאו לעיבוד ב
מצרים ואחר כך ל
אירופה. בראשית תקופת ה
חשמונאים ב
ארץ ישראל (מאה שנייה לפנה"ס) היו קשרי ידידות בינם לבין הנבטים. בעלות
אלכסנדר ינאי לכס ה
שלטון (103-76 לפנה"ס) רצה להרחיב את ממלכתו וכבש את עזה בשנת
100 לפנה"ס, ודחק את הנבטים מה
נגב. הנבטים המשיכו להעביר סחורות, אך במקום לחצות את הנגב נעו על דרך המלך בגב ההר (
אדום,
מואב וה
גלעד), עד
פיניקיה ו
מסופוטמיה, וכך למעשה מצאו שווקים חדשים לסחורותיהם. בימיו של
הורדוס (37-4 לפנה"ס) חזרו הנבטים לשווק את סחורותיהם מעזה ומ
אל עריש, בזכות הסכמים עם המלך (הורדוס היה חצי נבטי בעצמו, מצד אמו, קיפרוס). למרות ניסיונות השתלטות על ממלכתם הנבטים נותרו עצמאים למדי, ובעליית
האימפריה הרומית שילמו לה
מס ולא יותר.
להמשך המאמר ראה Wikipedia.org...