המונח "דקדנס" (מ
לטינית: Decadere) פירושו: שקיעה, ניוון. השימוש המקורי במונח היה לשם תיאור שקיעתה של
האימפריה הרומית, וברבות השנים הפך השימוש במילה זו על דרך ההשאלה לתיאור שקיעתן של אימפריות שונות וחברות. החל מאמצע
המאה ה-19 החלו לדבר על "דקדנס" כעל תהליך אותו עוברת החברה האירופית שעברה את שלב הבשלות (
"התקופה היפה", "La Belle Époque") והגיעה לשלב הריקבון. עד מהרה החלו להתייחס לדקדנס כאל זרם ב
אמנות ובעיקר ב
ספרות. במונח זה השתמשו (במובנו השלילי) כדי לתאר את שיריו של
שארל בודלר, שירים המתארים
פסימיות ומרה שחורה,
חרדה וייאוש. זרם זה היה נחלתו של המעמד הבורגני והמשכיל, אשר לאחר תקופת השגשוג והפריחה באירופה ובעיקר בצרפת החל לחוות תחושות שיממון (ב
צרפתית: "ennui" – מושג יסודי בחוויית הדקדנס). הדקדנס נוטה תמיד אחר האלמנט החולני, המנוון, השולי וה"מוקצה". זרם זה שהחל ב
צרפת עם שיריהם של
תאופיל גוטייה,
שארל בודלר, סטפן מאלארמה,
פול ורלן ו
ארתור רמבו ועם הרומאן "À rebours" (יצא לאור בעברית בשם "להפך") מאת
ז'וריס-קרל הויסמנס, שהפך "נושא הדגל" של הדקדנס, התפשט ב
צרפת (עם
מרסל פרוסט ואחריו
אנדרה ז'יד ו
ז'אן ז'נה) ובאירופה התיכונה והמערבית כולה, למשל:
גבריאלה ד'אנונציו ב
איטליה ("העונג"),
אוסקר ויילד ב
אנגליה (
תמונתו של דוריאן גריי),
תומאס מאן ב
גרמניה (
מוות בוונציה,
הר הקסמים).
להמשך המאמר ראה Wikipedia.org...