הערבית (اللغة العربية) היא
שפה המשתייכת לענף הדרומי של השפות השמיות המערביות בתוך קבוצת
השפות השמיות של משפחת
השפות האפרו-אסיאתיות. ככזאת היא קרובה מאוד ל
עברית ול
ארמית ששייכות לענף הצפוני של השפות השמיות המערביות. הערבית הספרותית (اللغة العربية الفصحى) משמשת בעיקר לכתיבה ולתקשורת בכל רחבי ה
עולם הערבי, והיא בעלת תפקיד מפתח בחיי כל המוסלמים שכן היא משמרת את שפת ה
קוראן. במקביל לערבית הספרותית קיימת גם ערבית מדוברת (اللغة العربية العامية) המתחלקת למספר רב של
ניבים (דיאלקטים), אשר משמשים כשפת אמם של 180 מיליון
בני אדם ברחבי
אסיה ו
אפריקה (לדוגמה,
ערבית לבנונית,
מצרית,
מרוקאית או
פלסטינית). הערבית היא שפה רשמית במדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה, וכמו כן היא אחת מהשפות הרשמיות של ארגון
האומות המאוחדות.מקור השפה הערבית הוא ב
חצי האי ערב שם הייתה עיקר תפוצתה (למעט חלקים מסוימים בדרום חצי האי) עד ל
מאה השביעית לספירה. בעקבות כיבושי ה
אסלאם התפשט השימוש בשפה ל
סהר הפורה ושאר
המזרח התיכון ו
צפון אפריקה. בתקופת
האימפריה המוסלמית הייתה הערבית שפת ה
סחר, ה
תרבות וה
מדע. השפה הערבית דחקה בהדרגה, במשך כמה מאות שנים, את השפות שדוברו באזור הסהר הפורה (בעיקר
יוונית,
ארמית ו
קופטית), כך שבאמצע ימי הביניים דיברו רוב תושבי האזור ערבית כשפת אם. לעומת זאת ב
איראן, ב
טורקיה, ב
כורדיסטן, ושאר החלקים המוסלמיים של מרכז אסיה, נותרו השפות המקומיות על כנן, אף שהושפעו במידה רבה מהשפה הערבית. גם בצפון-מערב אפריקה עדיין נפוצות שפות מקומיות (בעיקר ברברית) בצד הערבית. הערבית התפצלה לניבים שונים כבר בחצי-האי ערב, אולם עם התפשטותה על פני מרחב גאוגרפי גדול, התפתחו בה ניבים רבים נוספים הנבדלים משמעותית אלה מאלה, ונבדלים גם מהערבית הספרותית הקלאסית (שמבוססת על שפת
הקוראן והשירה הערבית הקלאסית). כבר בתקופה קדומה, ייתכן שעוד לפני כיבושי האיסלאם, ואולי זמן קצר לאחריהם, נוצר מצב של
דיגלוסיה בקרב דוברי הערבית, כיוון שהמשכילים הערביים, בעיקר המוסלמים שביניהם, הקפידו לכתוב בשפת הקוראן, וראו בניבים השונים עגה שאינה ראויה לעלות על הכתב. מצב זה קיים בעולם הערבי עד היום - אמצעי התקשורת הערביים משתמשים בצורה תקנית (סטנדרטית) של הערבית הספרותית, שפה הנלמדת במוסדות החינוך בכל רחבי העולם הערבי. שימוש בניבים מקומיים, בעיקר בערבית של קהיר (
ערבית מצרית), לצורכי תקשורת בין-ערבית, נעשה נפוץ עם התפתחות ה
תיאטרון וה
קולנוע, וכיום ערבית מצרית היא מעין שפה ספרותית שנייה בעולם הערבי.הניבים הערביים נחלקים לשתי קבוצות עיקריות: "אל-משרק" (المشرق - המזרח) ו"אל-מע'רב" (المغرب - המערב). קו הגבול ("איזוגלוסה") בין קבוצות הניבים האלה הוא הגבול המפריד בין
מצרים ל
לוב. הניבים של צפון-אפריקה, מלוב מערבה, נחשבים כ"אל-מע'רב", וכל היתר נחשבים "אל-משרק". בנוסף, קיימות הבחנות בין ניבים של דוברי ערבית ממוצא כפרי ("פלאחים"), ממוצא עירוני, וממוצא בדואי, הבחנות שאפשר לראות בהן
סוציולקטים או אתנולקטים (כיוון שאינם תלויים באזור הגאוגרפי, אלא במוצאו החברתי או האתני של הדובר).
להמשך המאמר ראה Wikipedia.org...